אחרי לידה - קשר השתיקה

כשהייתי בחודש שמיני, בהריון הראשון, חברה מאוד מאוד טובה שלי ילדה. ההתרגשות הייתה רבה, זו הייתה חברה הראשונה שיולדת, עברנו את כל ההריון ביחד ואיתו את החששות, הלבטים, הציפיות והתהיות. הלידה שלה לא הייתה פשוטה, וכשהגעתי לבקרה בבית החולים, נכנסנו (אני והכרס המכובדה שלי) לחדרה במחלקת יולדות. הייתי מופתעת לראות את חברתי היפה, עומדת ומתהלכת שעל גופה טייץ וגופייה, נראית כאילו יצאה עכשיו משיעור פילאטיס.


"מה? מה זה? את נראית מצויין... לא כואב לך?"

"לא ממש, הלידה הייתה ממש בסדר ולא היו צריכים בכלל לתפור אותי, אפילו לא שריטה…"

"וואלה, איזה יופי..."

יצאתי מהביקור שמחה ומעודדת, זה כנראה לא נורא כל סיפור הלידה הזאת...
אמנם לא פינטזתי על טייץ, כי גם בימים כתיקונם, או לפחות מכיתה ה', אני לא לובשת טייץ.

חודשיים אחרי…ילדתי!
 

הלידה היתה ארוכה ומעייפת, והתאוששות הייתה קשה. בנוסף לתפרים הרבים סבלתי מאוד מטחורים (קשר השתיקה מספר 1). לא הצלחתי ללכת, לשבת ושלא נדבר על שירותים. כאבי תופת. וההנקה... כמה שפינטזתי על הנקה.... התחברת ראשונית, טבעית פשוטה, מה הסיפור?! אווהו סיפור!!! (קשר השתיקה מספר 2). הנקה אחת לא נכונה בבית חולים. פציעה של הפטמות. כאבי תופת.


חזרתי הביתה. כאובה וחבולה. אני לא זוכרת תחושות אופוריה או אושר רב. אני מחזיקה את הבת שלי אוהבת אותה... אבל סובלת! הטלפונים מתחילים לזרום, אנשים מברכים, ואני לא שמחה.. כואב לי! ואז..הצירוף המושלם לכאב - רגשות האשם! האשמה מתחילה להתגבר, למה אני לא מצליחה להניק? למה אני לא מאוהבת בבת שלי? אני זוכרת את הרגשות האמביוולנטים כשהיא הייתה מתעוררת משינה. מצד אחד - אהבה, אני הולכת להסניף אותה. ומצד שני... אני יודעת שמסכת של כאבים הולכת להגיע.


בלילה לא ישנתי מכאבים. לא אכלתי כי פחדתי ללכת לשירותים. לא הסכמתי לדבר עם אף אחד. הייתי בדיכאון-בייבי בלוז. למזלי הייתה לי עזרה ותמיכה של אמא שלי שהגיעה כל בוקר במשך חודשיים ועזרה לי עם המטלות היומיומיות והטיפול בתינוקת. אני זוכרת את עצמי מסתכלת על השעון. מחשבת את הזמן בו אישי היקר יחזור הביתה. מצפה לדקות החסד האלה של להיות לבד, וללכת לשירותים  בשקט ובכאב. זו הייתה תקופה לא פשוטה… שהלכה והשתפרה. לקחתי יועצת הנקה וההנקה הסתדרה תוך מספר שבועות…לתפרים ולטחורים מרחתי משחות ולקחתי הומאופטיה, וגם זה עזר בסופו של דבר.

חזרתי לדבר עם אנשים, והתחלתי לשתף במה שעברתי...


ופתאום… כפטריות אחרי הגשם, החלו הווידויים: הנקה, תפרים, טחורים... היו מנת חלקם של כולן כמעט. לחלק היו קשיים עם בן הזוג, לאחרות קושי של תינוק עם גזים, או בעיה עם ההורמונים שמשתוללים... ויש שגם וגם… וגם. ברגע ששמעתי את העדויות האלה שמחתי וכעסתי, אני לא לבד (זו הקלה), אבל למה אף אחת לא דיברה? למה לא הכנתן אותי? התחלתי להתאושש, ספרתי את הימים… הבטיחו לי שהכל יראה אחרת אחרי שלושת החודשים הראשונים. הקיץ הקשה עבר, התחלתי לחזור לעצמי, להתאהב בבת שלי, ילדה מקסימה, חכמה, מצחיקה… אבל לא ממש ישנה. נהנתי, כבר הנקתי בכל מקום אפשרי - כי יכולתי.


מאז הבטחתי להפר את "קשר השתיקה"! הסיפור שלי, הקושי, הוא בעיקר סיפור של קשיים פיזיים והתמודדות איתם. סיטואציה שהובילה כמובן גם להתמודדות רגשית. כל אחת עוברת את זה אחרת, יש כאלה שאצלן הקטע הפיזי קשה, יש כאלה שההתמודדות עם התינוק קשה, יש כאלה שהיחסים הזוגיים נפגעים, ויש כאלה שפשוט לא טוב להן! בפוסט פארטום הכל לגיטימי!

אז כפי שסיפרתי, תחילת האמהות שלי לא הייתה גן של שושנים. הקשיים בהנקה, האכזבה, התסכול הרב בנוסף לחוסר השינה והכאב הפיזי שלאחר לידה, הביאו אותי למצב של "דכדוך"... בייבי בלוז. אני זוכרת שלא היה לי חשק לכלום, לא רציתי לדבר עם אף אחד, לא היה לי תאבון ורק רציתי שהזמן יעבור.

באיזשהו שלב, הבנתי שאני מתחילה לשקוע, ממש הכרחתי את עצמי לצאת החוצה, להסתובב ולהתאוורר. מכיוון שלקחתי פורמולה של צמחים לאחר לידה, שתעזור לי להתאושש מהלידה הארוכה והקשה שלי, התחלתי לאט לאט להתאושש פיזית. עם ההחלמה הפיזית, הייתי פחות כאובה, הדברים היו נראים פחות נוראיים והצלחתי להתאושש. היה לי מזל גדול שהיו סביבי חברות, הדולה שלי והמשפחה שעזרו לי ותמכו בי מאוד. אני חושבת שאלה היו 3 החודשים הראשונים הקשים ביותר. ואז הכל התחיל להיראות אחרת.

בייבי בלוז היא תופעה מאוד נפוצה, 60-70% מהנשים יחוו אותה בצורה זו או אחרת. הסימנים יכולים להיות:
בכי ללא סיבה, רגישות ורגשנות, חוסר תיאבון, עצב ותחושת בדידות...רוב הנשים יכולות להכיל את השלב הזה וימצאו דרך חזרה הביתה.
במצבים אחרים, יכול להתרחש התדרדרות לדיכאון עם ביטוי קליני מורכב יותר.

בייבי בלוז - דכדוך אחרי לידה


 


אם את חשה כך, קודם כל אל תהיי לבד!
יש היום ארגונים ועמותות שנותנות מענה לאמהות בפגישות קבוצתיות ושיחות אישיות.
יש גם קבוצת פייסבוק בנושא, וכמובן נשות מקצוע לליווי פרטני.

חברות ומשפחה! הקיפי עצמך באנשים שעושים לך טוב.
אני את החברות הכי טובות שלי השגתי במהלך חופשות הלידה. איתן עברתי את הימים ובעיקר הלילות הקשים….


דבר שני - תזונה
תדאגי שיהיה מי שיבשל עבורך, תזונה טובה ומזינה היא חשובה ביותר גם לחוזק הפיזי וגם למצב הרוח.


וכמובן... שינה
וואו, זה אחד הדברים הכי קשים להשגה. אף פעם לא עבד לי "לישון כשהתינוק ישן"… בטח לא כשיש עוד ילדים בבית. אבל אם אפשר להיעזר בסבתא וסבא לשאר הדברים, אז גם חוסר השינה הופך לקצת יותר נסבל.

 

אז מה אפשר לעשות?

איך טיפול אצלי יכול לעזור לך?

אנחנו מתחילות בשיחה, מדברות על ההריון, על תהליך הלידה.
איך הייתה החזרה הביתה? מה היו הצפיות? מה קרה אחרת? הקשיים...ההתמודדויות.

הסיפור שלך תצייר תמונה כזאת שתאפשר לי להבין מה קרה לך ומה קורה עכשיו. ומפה אנחנו בונות את הטיפול, תוך כדי הקשבה ותנועה.
רחב הריפוי הזה ייתן לך תוקף, להרגיש את מה שאת מרגישה, להכיל את זה ומפה הדרך לריפוי טובה יותר.
אני משלבת טכניקות מגע, דיקור, צמחי מרפא ותזונה באופן שהכי נכון לך.

 


 

כל הזכויות שמורות לקארין סיגלר, רפואה סינית ושיטת אביבה ברחובות, 050-4852285

  • Facebook - Black Circle
  • Instagram - Black Circle